יום שישי, 4 במרץ 2011

החרם על אמנים משתמטים

בסוף חודש פברואר נדחתה ברוב גדול הצעת חוק החרם על אמנים „משתמטים“ – אמנים שלא שירתו בצה״ל או עשו שירות לאומי. אמנם הצעת החוק נדחתה, ולטעמי בצדק, אך ניתן להבין את ההגיון שעמד מאחוריה. כמו כן, אני סבור שהיא מדגימה היטב את ההבדל בין הפעולות שאזרח יכול לנקוט לקידום נושא מסויים לפעולות שממשלה יכולה לנקוט – האזרח יכול במקרים רבים להחמיר יותר מאשר הממשלה יכולה.

כדי לדון בנושא בצורה מושכלת, צריך להבהיר דבר ראשון מי הם אותם „משתמטים״. האם מדובר על אנשים שיום אחד פשוט החליטו לא ללכת לצבא או שמא קיבלו פטור? אם אדם, גם אם הוא מפורסם, מחליט שהוא פשוט לא רוצה לעשות שירות צבאי ולא מגיע לבקו״ם, הרי הוא יהפוך לעריק ויישפט. האמנים שלא שירתו בצבא, לא הועמדו מעולם לדין מכיוון שהם אינם עריקים! כל אותם אמנים קיבלו פטור מרשויות הצבא. אותו פטור מקנה להם את האפשרות החוקית שלא לשרת – איננו יכולים לפגוע בהם בגלל זה באמצעות חוק – זאת תהיה אפליה.

הסברתי מדוע אי השירות, במצב הקיים, של האמנים הוא חוקי. השאלה הבאה שצריכה להשאל היא האם אי־השירות הוא ראוי? לדידי, ברוב המקרים, העדר השירות רחוק מלהיות ראוי. אם אמן מפורסם יכול להופיע על הבמות תוך כדי שהוא קופץ ורוקד הוא בוודאי יכול לאייש שולחן במסגרת שירות עורפי בצבא או שירות לאומי. הפטור שהוא קיבל הוא עובדה קיימת, אבל ניצולו אינו מייצג את ערכים כמו תרומה לקהילה. אוסיף ואומר שגם היו מקרים שחוקיות הפטור צריכה להיות מוטלת בספק – ראו מקרה בר רפאלי וה„חתונה“ הפיקטיבית או הצהרת הדתיות של מאיה בוסקילה.

בתור אדם פרטי, קל לי להחליט שאני מעדיף לשמוע אמנים המייצגים ערכים איתם אני מזדהה – ערכים כמו שיוויון בנטל. האדם הפרטי יכול לא ללכת להופעות של אמנים שלא שירתו או לא לקנות מוצרים שמפרסמות אותן דוגמניות שלא תרמו למדינה – הסיבה שאדם פרטי יכול לנקוט פעולות אלה היא שהוא רשאי לשפוט אדם לא רק בהיבט הפלילי, כמו שמדינה יכולה, אלא גם בהיבט הערכי־מוסרי.

המדינה לא יכולה להעניש את מי שלא עשה עבירה, ולכן הצעת החוק הייתה פסולה – אם אדם קיבל פטור משירות הוא לא עבריין. אולם, המדינה יכולה להחליט שהיא רוצה לעודד שירות על ידי מתן תמריצים או העדפה לבחירת אמנים שכן שירותו – יש הבדל בין מתן יתרון למי ששירת ובין פגיעה במי שלא שירת, גם אם התוצאה דומה.

לא ניתן להתעלם מההשפעה שיש לידוענים על הנוער ועיצוב ערכיו. אינני סבור שיש ראש רשות מקומית שהיה מביא להופעה בפני בני הנוער של עירו אמן המעודד התנהגות שלילית כמו עישון, שתייה או שימוש בסמים. באותה מידה, ראש עיר יכול להחליט שהוא מעדיף להביא אמנים ששירתו בצה״ל להופיע – אמנים שיציגו לנוער ערכים של תרומה לקהילה ונשיאה בנטל.

לסיכום, דעתי היא שבעוד שאין מקום לאסור הופעות במימון המדינה של אמנים שבחרו לא לשרת וקיבלו לכך היתר חוקי, יש בהחלט מקום להעדיף בחירה של אמנים שמילאו את חובתם לחברה. יתרה מכך, ברגע שאנו עוברים למרחב הפרטי, בוודאי שיש לגיטימציה להעדיף אמן לפי ערכיו. מקרה זה הוא מקרה נוסף התואם את אותו פתגם ישן לפיו „חכם לא נכנס לצרה שפיקח יודע לצאת ממנה“: טוב היה אם מראש היו מקשיחים את מתן הפטורים משירות כך שלא יהוו אצטלה להשתמטות.

תגובה 1:

  1. לי אישית יש בעיה עם אנשים שלא שירתו בצבא, או לא עשו שירות לאומי. לדעתי כל אדם החי במדינת ישראל והוא אזרח ישראלי חייב לתרום למדינה, כפי שעשו לפניו. לא כולם חייבים לשרת בקרבי, אך כן לתרום את חלקם, חלק מחובות האזרח במדינת ישראל. אני חושבת שאין מה להתגאות בכך שהשתמטת וצריך כן לגבות ולממן אומנים שכן תרמו למדינה, לאלה שלא, אז לא.

    השבמחק